חלומות אחרונים מכילים האדמה

בחלום אני גרה בירושלים (מה שלא) ואני עודרת את האדמה ומתחתיה היא אדומה.

בחלום,אני מארחת אנשים ואני גרה בירושלים ואני מנקה קצת עת הסביבה,והאדמה נהפכת לי לאדומה.

בלעה אותי האדמה

הולך מסביב לבית של האקסית עם סווצרט כחול מסורבל ומשקולת בצפייה לראות אותה בסוך רואה אותה יושבת בגינה עם חברים ודשא חדש וירוק והיא אומרת לי שיש בעיה אם איזה קרש שהנכתי שם פעם ורק שם אין דשא אני מניח את הדברים כדי לסדר אותו ולהוציא את הקרש מהאדמה אבל אין לי כלים אני שואל את כל החברים שלה שיושבים שם אם למישהו יש מקדחה או מברגה לרף אחד אין וגם לא ממש מתייחסים היא חוזרת לשבת על הכורסא בחוץ ויש בחור שנשען עלייה מסתכל עלי שהיא. מרוכזת בחברים ומתחיל לנשק אותה ולצרפת אותה ואני מבין שהם בשלהם אני לוקח את המשקולת והסוותרט הכחול לפני שהיא תשים לב והולך משם מהר

אדמה יבשה אני בן זוגי ואמא שלי צועדים על האדמה ואני צורחת נפלה לי הילדה והבן זוג אומר תראי לא נפל אף אחד כולם פה לידנו ואני ממשיכה לצרוח נפלה לי הילדה

חלום על קבר רחל אמנו- חלמתי שהיו פיצוצים, או טילים באזור. כל פיצוץ כזה, האדמה רעדה. מישהוא נכנס לדירה שהיינו בה, ואמר שקבר רחל נהרס. אני זוכרת שרצתי למקום והתחלתי לבכות מעצם המחשבה שלא יהיה לנו גישה להתפלל אצלה. כל המבנה היה הרוס, הכל קרס. התחלתי לבכות בחלום, וכשקמתי מהחלום קמתי בוכה. ממש ניגבתי דמעות

קליפות גרעינים על האדמה

חלמתי שאני ועוד מישהו/מישהי בורחים מסופיה מהסדרה כדברא ומהלנה נראה לי (מהסדרה כדברא , למרות שהיא הייתה טובה ולא רעה) ומעוד מישהי נראה לי ואז הם ברחו עשיתי לחש אוויר (אימסוהו) ועפתי באוויר אל האדמה כי מצאתי אותן בתוך בניין כזה והיה פתח כמו מרפסת אז עפתי. ואז ראיתי את אריאנה (מנהיגת המליפיקים מכדברא) ועשיתי עליה לחש שנועל חפצים ומשום מה זה נעל אותה והיא יצור חי ולא חפץ (דומם). אמרתי ״בירקטו דאקאנו״ היא עומדת במקום שהיא נעולה ומוקף מסביב הגוף שלה סגול. הצבע של הלחש בירקטו דאקאנו. הסגול שהיה מוקף סביבה זה היה בקווי מתאר עליה (על הדמות)

יצאה אש מהאדמה והאש התפשטה

הליכה בחושך.קמה מהאדמה בוציתורואה מעבר חציה וצללים של אנשים מחכים לכאילו לאיזור.מנסה לראות יותר טוב מה הצבע ברמזור.חשוך.ולפתע ניפתח חלון כזה שבו אני רואה קרון חשוך רואים את האנשים יושבים בשורה מולי..ולפתע בסוף השורה רואה את בני שניפטר לפני שמונה חודשים...די מואר.ואני מציינת לי שזה הוא..ואז הכל נגוז...היתה הרגשה של שאול...ללא שום קול רק מחשבותי שמגיבות בני היה מתפלא לראותני שם...זהו.הרגשה של ביקור באיזו תחנת מעבר חשוכה...