חלום על ילדים, לגן, שמחה, בכי, עליה, בכיתי, אמא

החלום קורה קצת לפני הכניסה לגן שלי כשהייתי קטנה. אמא לוקחת אותי לגן אבל משום מה אני לא רציתי להיות בגן הזה. או שלא רציתי ללכת לגן. בכיתי בכי מר. בחלום זה היה נראה שאפילו סבלתי מזה שאמא לוקחת אותי לגן. (בגלל הגן עצמו, לא בגלל שאמא היא זו שלוקחת אותי לגן) אבל אמא כאילו לא שמה לב והמשיכה לשכנע אותי שהגן הוא מקום טוב, ולהוליך אותי לכניסה כאשר על פניה הבעה שמחה. אני חושבת שהיא עשתה את זה כי היא נורא מיהרה לעבודה ורצתה להגיע בזמן ולא לאחר. הגענו לדלת הכניסה שבחלום, היא הייתה ממוקמת במקום אחר מאשר במציאות. היה רעש אחיד, כזה ששומעים שהגננת עושה פעילות לילדים, רק שבחלום הרעש היה יותר חזק ומבהיל (בחלום לא ראיתי את הגננת אבל זה לא חשוב), הילדים יושבים בשתי שורות זה אל מול זה, וכולם (אלה שהצלחתי לקלוט בחלום, שאגב, לא היו נראים כמו ילדים בגן אלא קצת גדולים יותר) עושים את אותה תנועה מרימים את היידיים לגובה הצלעות ומניחים על הברכיים ושוב מרימים לגובה הצלעות ושוב מניחים על הברכיים, לפי ה״קצב״ (הרעש האחיד). אמא מושיבה אותי במושב הפנוי הראשון שהיא רואה, שהוא בקצה השורה וקרוב לדלת הגן, אני עדיין בוכה, מסתכלת עליה במבט של ׳בבקשה תקחי אותי איתך, אני לא רוצה להיות פה׳, והיא יוצאת מהדלת. מבעד לחלון הזכוכית הקטן שבדלת אני רואה אותה מנופפת לי בחיוך בזמן שאני עוד בוכה. עד שנעלמה משדה ראייתי.